there are some things that you just never, ever, not ever, want to hear ever again.
Amichai: few stimulants can be as strong as music. Why I wept today walking down a rain swept street was anybody's guess, should anybody bother, but I knew well within my headphones it was just the perfect song that made a fragile moment crash into a full on wail. Release and gratitude and the privilege, the luxury of pressing replay and pressing deep into a sorrow or whatever and let the tears and rain collide.
Spent the last week downloading hundreds of cd's onto my iTunes. Getting rid of lots of stuff: but music, there, for me, beyond the form or shape, cassette or vinyl or live show ir data: arrows into heart.
Tiferet of malchut: the heart of the matter. Dig tonight into a place of raw emotion on this journey to the mountaintop. Find one song, just one broken record you have listened to a thousand times and listen one more time, and dance, or weep, or both ior neither: thank you for the music, here comes the rain again. Again. And now.
כמה טוב לבכות בגשם במיוחד עם אזניות שמחפות על מבוכה ומשדרות צלילים שמראיין וזורים מלח על פצעים וגשם ודמעות ביחד ולמי בכלל אכפת?
כבר שבוע אני מנקה את הבית, מרוקן ארונות, מעלה מאות דיסקים למחשב, לא רוצה יותר במשקלם. חלקם נשמרים והרבה נזרקים ולא יזכרו. המדויקים הם כחיצים בלב - פוגעם היטב כל פעם מחדש. רק המוזיקה יעילה ככה.
תפארת המלכות הלילה: לה ההוויה. איזה שיר אשמע הלילה? מה אבחר לשמוע בכוונה יתירה של ריגוש, נוכחות, הוויה במסע, ברגע הזה, בואכה ההר?
דמעות של גשם ורסיסי שירים ורווחה קלה והזכות ללחוץ על אותו שיר פעם נוספת ולהתחיל מבראשית.
No comments:
Post a Comment