I lied. I don't understand a thing
Amichai: I suspect that we understand more than are we are willing to admit to ourselves about ourselves, and that we lie, so often, because of how afraid we are of our own truth. We lie to others - but it's really to ourselves. I know because I do it all the time and I'm really tired. Tired of this fear of being judged for who I really am. Tired of operating from fear. I'd rather come from faith and trust in the outcome. Fear less. Trust more. Easy to say.
Fragile fears, like feathers, torn from where they once were born. How do I befriend them, and then let them go?
Fear, this week, is present at my table, winking, scary, making me feel and think about the things that hold me back from being/doing what I really am. Not sure why it's happening - maybe it's the shadow of Netzach, along for the ride, fear as timeless as hope. This week's work.
24 of 50. Tiferet of Netzach. Compassion, patience - inside the vast and endless thing that we call life. This morning, to defy the fear of loneliness, I sign out of a virtual social realm, a "place" that has been my crutch and default domain for a few too many years. Nevermind the details. Let's just say it's where there's always, in theory, a promise of being loved and seen, but, mostly, a tired repetition of empty gestures and the fear of messy truths. The gaping hole of nothingness awaits me now, so please, if you read this, stop to say hi, just a smile inside the vastness is as good as loving goes.
יש שקרים גדולים יותר מהאמת שלנו, ויום יום אני תופש את עצמי בשקר גדול או קטן וכולם באים מפחד: שלא יאהבו אותי, שלא יראו אותי, שלא אקבל את מה שאני רוצה/צריך/מוכרח
ונמאס לי לשקר כדי שיאהבו אותי יותר ונמאס לי לפחד מלהיות מה שאני ומי שאני עם כל הבלגן וכל הנוצות הצבעוניות או השמוטות גם יחד
פחדים הם כמו נוצות כאלה, שנתלשו מהמקור הראשוני, ולא זוכרים מאין באו ולמה הן משמשות יותר
אולילקישוטים כמו נוצה של כובע ואולי כקולמוס לכתיבת מילים כאלב שיש בהן אפשרות לגאולת הנפש או אולי
סתם כך
נוצה זרוקה בלי כל תכלית
וגם מזה פוחד - מלהיות זרוק לבד ללא כל תכלית, בודד, נוצה נזנחת
פחד יושב בשולחני השבוע, אולי הוא בא יחד עם נצח, צל של התקוה, תזכורת להציץ מתחת למנוע היכן שכל היצורים האפלים משחקים ומבקשים גם הם חיבה
הפחד מבדידות הניע אותי הבוקר לפעולת מניעה: התנתקות מערוץ חברתי כלשהו שסיפק, בקושי, אפשרות חיבוק רגשי או פיזי וברוב המקרים אכזבות קלושות של שקרים קטנים וכמיהה ריקה
עכשיו יש חור גדול וריק עמוס פחדים של בדידות וחוסר אבל אני נחוש לא לשקר יותר לא לעצמי ולא למי מאלה שזרים הינם אבל בעצם הם אחים
קורא יקרה - בוא תגידי שלום להזכיר לי שאני לא לבד בים הנוצות השקרי. תודה
אני מחייך
ReplyDelete