Amichai: A bunch of us last night, around the sabbath table, on a gorgeous mountaintop - were asking big questions about our religion, identity, faith, and love. This annual gathering is about conversations, inviting us all to probe deeper into what it may mean for us to be Jewish in the 21st century, what holds, what matters and why. The questions were intense, and glasses were refilled again and again, tea, wine, scotch, and sometimes the glass seemed half full but also so half empty. Beneath it all - and here I judge - a pain, a longing, something broken and missing in many of these people's lives: here because they're curious and want to make sense of this legacy, have a hunch that this ancient beast called Judaism has something to offer their inner, real lives. But for most, beyond nostalgia and respect to ancestors, and tiny tropes of affiliation like bagels or half assed seders and the guilt about their non Jew girlfriend, there isn't much there, and it's not enough. What use is half a clothes pin to a modern life? Like so many Jews today all over the planet, these lovely people I am sitting with are products of several generations of confused Jewish education, useless and worse- offputting - Hebrew schools, disconnect from the intellectual, spiritual, psychological, deeply human tools that are at the bottom of this Jewish tool box and are meant to make our life a rich human experience, not a burden or a self hating joke. I am here to provide access, a peek into what's inside this so-often badly packaged multi layered gift marked 'heritage'. And I'm here to learn - and am learning - so much, from each and every person and their fierce questions and honest quest. We are in this together. Perhaps, with kindness and hesed, structure and disciplined gevura, and attention to the heart which is tiferet - our truly emotional selves, we can all take one step further on this journey, like our ancestors, fleeing Hebrew slaves towards a mountaintop of revelation, a summit of reunion with what matters most. Today, 15, is Hesed of Tiferet - the kindness of the heart. With compassion to what's missing, not judgement, and an eye towards the glass half full, I am grateful for this journey, all the gifts of legacy I have received and am still busy unpacking, and the responsibility to share, with open heart, and help gather the broken, one day, one question, one pulsing heartbeat at a time.
ערב שבת על ראש הר מרהיב וסביב השולחן סבב שאלות נוקבות על מהות החיים, תפקיד הדת והאלהים בחיינו המודרנים, ומה בקשר לאמונה ואהבה והיכולת האנושית הפשוטה לשאוף לטוב יותר ולהתמיד במשימות הפשוטות שמשפרות את איכות החיים הבסיסית. כנס שנתי שכל כולו הזמנה לשיחה ולשאלות של ממש על מקומה של היהדות במאה ה21 ואם בכלל. השאלות נוקבות וחשובות, הכוסות מתרוקנות ומתמלאות מחדש, תה ויין וויסקי ולפעמים נדמה שהכוס חצי מלאה אבל לרוב חצי ריקה. אני מזהה כאב עמוק, שבר, וכמיהה למשהו שיחזיק, שיחבר, שידבר אל מאווי הנפש ויעניק לא דווקא דת ומסורת במובנה הפשוט אלא משמעות ומשמעת ואוצר מילים ודימויים שיעזרו לחבר את קרעי חיינו ולחבר אותנו אל אבותינו ואמותינו ואל מי שנרצה להיות. מי שהגיע לראש ההר הזה הגיע/ה בגלל חיפוש, לאו דווקא אינטנסיבי
אחרי חיבור למשהו יהודי משמעותי - מעבר לנוסטלגיה ולמיחזור הלעוס של סתם סדר פסח, כופתאות של סבתא ורגשות אשם על בת הזוג הלא יהודית. משהו לא מחזיק, לא תופש, לא קיים ויש לכולם חשד שיש יותר, רק מאיפה להתחיל ואיך להתגבר על הבורות וכל האנטי שהם, וכאן העצב, מנת חלקם של רוב יהודי העולם הנוכחי. אני שופט, יודע, ואני בא ממקום של זכות גדולה ונדירה של גישה ישירה למעיינות הידע והשאיפה לחדש בהם כמו רבים ורבות ממורותי ורבותי
אבל לאנשים הנהדרים האלה שפה עימי יש ירושת חינוך יהודי מחורבן של העשורים האחרונים, זיקה עמומה ומטושטשת אל חיי הרוח וטעמי המצוות והמנהגים
ורק השערה שיש כאן יותר - ארגז כלים אמיתי שיעזור להתפתחות רוחנית, אינטלקטואלית, רגשית, מוסרית ומשמעותית כל כך לחיי היום יום, לחול ולקודש
מעבר לשנאה עצמית ואשמה ורגעים קטנים של יהדות סמלית - השבר אמיתי, כמו חציו של אטב כביסה מיותם על חבל כביסה ריק. ומי בכלל עוד מייבש ככה כביסה היום הם שואלים, ובצדק, מפספסים לגמרי את המטפורה שהיא היא בלב כל הסיפור המתחדש הזה
ואני, חובתי, בגלל הזכות שזכיתי במאגרי הידע, לחשוף ולגלות ולהזמין להצצה אל שכבת העומק, אל
מה שמתחת לשכבות האבק שירשנו שנדמה כי זה כל מה שיש, המתנה הזאת רבת שכבות הקרויה "מסורת" או "מורשה" או משהו כזה
אולי, בעזרת חסד רך, וגבורת המשמעת הפנימית, והקשבה אמיתית לתפארת שהיא לב הענינים, אפשר לקחת צעד צעד קדימה במסע הלא פשוט הזה אל איחוי השברים, כמו העבריים העתיקים ההם, עבדים משוחררים בדרך אל ההר של ההתגלות ופסגת ההתחברות המחודשת עם מה שמשנה באמת
בעצם היום הזה, 15 לספירת המסע אל האומר, אנו מונים חסד של תפארת - לב שופע טוב ומזין את המערכת כולה ובא לא ממקום של יוהרה או שפיטה או ידיעה אלא התחברות עמוקה אל חציה המלא של הכוס, אל היש, וחי וקיים, ומן המועט יתגבר, וככה, צעד צעד, שאלה שאלה, שעל שעל אל ראש ההר ותקוות האיחוי, והלב פועם, פעם אחר פעם, וזה מה יש וזה לא מעט בכלל
No comments:
Post a Comment