day 23 of 50 Ezra's Sword

Jacqueline: fragment from plastic light fitting

Amichai: For poets, the mundane is morphed into the mythic, a discarded glove in the street becomes an epic tale. For Ezra, age 3 1/2, a broken branch is a magic sword, baseball bat, wand of power. He doesn't want to let it go when it's time to leave the park. But it's a big branch, and not the safest, and boundaries are called for, and the risk of his tears to our fierce 'no'.

Sword stays in the park, but so do my sunglasses, somewhere in between the soccer and trampoline they disappear, and they're fancy, and I've had them for a while, and it's really too bad.

and sometime's the mundane is just that, no big mythic message on the loss of the sunglasses, just an extra note about caution, being more careful, present and aware. But also: don't get too attached to things, either: branch, glove, sunglasses.

Night 23, Gevura of Netzach: Disciplined Infinity; Can I keep one eye on the big picture, inner, mythic reality, and the other eye on the here and now of boundaries, discipline, careful attention to detail, perfectly present? Can I keep Ezra's wide eyed view of the world as endless source of wonder and also be the one to call a branch a branch?

Or is the branch from the Tree of Life?

רסיסים הופכים לפעמים להשראת שירה גדולה, כמו כפפה בודדת על המזח או גפרור שרוף וכו

בדמיונו של עזרא, בן 3 וחצי, ענף עץ שבור הוא חרב, אלת בייסבול ושרביט קסמים גם יחד והוא מאד מתקשה להפרד מעוצמת הקסם כשמגיע הזמן לחזור הבייתה מהפארק

אבל הענף גדול ומסוכן ואין ברירה אלא להסתכן בדמעות ולהצטייד ב"לא" תקיף והחלטי

החרב נשארת בפארק ואיתה מסתבר גם משקפי השמש שלי, הדי יקרים וחביבים עלי מאד וחראם אבל באמת אינם

ולפעמים בסוף היום, לא מתחברים כל הרסיסים לתמונה בהירה שלמה של משמעות מיתית וכמוסה אלא סתם הלכו לאיבוד משקפיים ומקסימום המסר הוא לשים לב יותר לפרטים, להיות מדויק ומרוכז יותר ויותר נוכח

אבל גם: לא להתקשר לחפצים יותר מדי: ענף ביער, משפי שמש, כפפה

בליל ה23 לספירה, גבורת נצח: משמעת קפדנית בפרטים קטנים בתוך התמונה הגדולה של החיים

לראות את החיים כמו בתמימותו של בן 3 שרואה הכל קסם וגם של זה שצריך להזכיר לו שלפעמים ענף הוא פשוט ענף

בעץ החיים

day 22 of 50 broken zipper

Jacqueline: broken zipper

Amichai: What was once a working zipper has become this solitary image, lonely window in a tower or a widow on a deserted road. I make of it what can be made of it - like any other image, icon, symbol or tradition, there's always a bigger picture that transcends, as it evolves, and makes new meaning of what that something was.

How did it break, the zipper? Why do you still keep it? Why is this object interesting for you? What does it ignite in me?

Insignificant little discarded items tell of the most important details of our many layered lives; they keep our secrets. Somebody's trash, a broken zipper, becomes someone else's metaphor for that which broke, snatched from practical use, devoid of function in one's life, but still sticking around. Household objects turned to clutter, deadweight; thought patterns, ideas about who I am , behaviours that are still part of what I am but that are also just leftover broken zippers, no longer trusted truths and intimacies, broken for whatever reasons, emotional clutter. They need to be thanked, these objects and memories, to be recognized be released, to make room for the new; goodbye broken zippers.

Little details wink at the big picture. The Zohar says "She opens a tiny door."

22 invites into the week of 'big picture focus' - the kindness of endurance, hesed of netzach; seven nights with Endurance, the Sphere of Infinity, the Big Picture. It all zips open into a much bigger story, the myths which we call 'life', and a lot of big important private questions about the meaning of everything, and the fixing of the little things, one day at a time.

מה אפשר לומר של ריצ'רץ' שבור מעבר לעובדת היותו סמל אקראי שהופך לצוהר צנום או אלמנה בוכיה על אם הדרך

או כל דימוי אחר שאבחר בו או תבחרו אתן

איך הוא נשבר? למה לא נזרק ? מה משמעותו כלפיך? למה הוא מענין אותי? וכך סתם ריצ'רץ' או רוכסן שבור הופך למטפורה של חורבן ושל שבור ולא שלם יותר וגעגוע

יש חפצים כאלה בכל מיני פינות בבית ובארונות כולם

שהיו נאמנים ונחוצים ומשום מה כבר לא ובכל זאת עוד נשמרים

קצת פתטי

ויש מחשבות כאלה, וסוגי התנהגות ובחירות אישיות שעדיין בחיי שעל חלקן אני תוהה כי גם פה יש רוכסנים ישנים כאלה שנס ליחם

ועתה

בהוקרה ובאדיבות: תודה ושלום ולסל וחסל. צריך לפנות מקום למה שיבוא, לחדש

הפרטים הקטנים קורצים לתמונה הגדולה

היא פותחת צוהר זעיר" כותב הזוהר"

ספירת 22 פותחת צוהר אל הנצח, התמונה הגדולה של משמעות חיינו

שבוע של התבוננות בסיפור הגדול דרך הפרטים הקטנים

חסד - לבוא ברכות, וברצון טוב

נצח - אל השאלות הגדולות של חיי: האם אני חי את חיי כפי שאני באמת רוצה? ואם לא - מה יש לתקן

בפרטים הקטנים

של שגרת היוםיום

שבוע נצח טוב

week 3 of 7

Jacqueline: a week when things were dismantled, disassembled and in disarray. but never dismissed.

day 21 of 50 The Regal upon Rage

Jacqueline: it's shocking how easily
it all came apart

Amichai: And just like that, a friendship ended. Shocking, really, and not quite clear yet, but somehow, one gesture topples the delicate relationship of trust and caring and, like this fractured pinecone, a heart is broken.

Can amends be made? Perhaps, not always. These are also broken pieces we carry along on our journey, this and others, on our way to being better, and more whole.

Night 21, as the Sabbath Queen arrives in a windy New York City, scarves are on, the summer styles, protecting from the chill of the inevitable. Malchut of Tiferet - the nobility of compassion, the regal composure with which, one hopes, we rise to the occasion of more painful moments. Watch the Sabbath Queens light the Sabbath candles and with grace blow out the match and thank the week that was and welcome in the temporary haven from all worries and to do lists, into here and now.

וכך פתאם קרה דבר, וידידות הופרה, אולי אך כנראה שלא לנצח

אמירה אחת בוטה מפוררת את האמון הפריך וכמו האצטרובל הזה שהתפרק לגורמיו, משהו בלב נשבר

וגם עם השברים האלה ממשיכים ללכת, במסע הזה, וכל קודמיו ואלו שיבואו, ובכיס שברי שיחות וקרעים של מערכות יחסים ורסיסים של כוונות טובות וידידים טובים שכך או כך היו או לא היו עכשיו אינם

ערב שבת בניו יורק קרה וצעיפי קיץ מגינים מפני הרוח י ומפני קור האנשים

מלכות שבתפארת - ליל 21 - מלכות שבת מזכירה לי איך להתנהג באצילות, במלכותיות אפילו במצבים

הפריכים של עימות עם עמית, בירורי לב מורכבים וקשים - לבוא כמלך - כמו שלימד אותי גבי ניצן ידידי, ולא כקבצן, אבל מהלב, תפארת שאין בה התפארות

המלכותיות שבה היא מדליקה נרות שבת, אמא שלי, לבושה לשבת, ובמחי יד מכסה את כל דאגות החול וכל הרשימות הדחופות נדחפות למגירה ויש משכן לנפש יתירה של שקט זמני וכאן ועכשיו, שבת, שלום

day 20 of 50 Hope is Rust and Patience

Jacqueline: (rusted metal case)
it's nonsense to be jealous of water

Amichai: Rust is more patient than water. And hope is more patient than rust. like water, hope's always there, dripping from faucets, flowing in rivers, ever-present emotion; Sometimes there are droughts. But hope can also be a a choice, a conscious action, leap into unknown waters or a step strong into a red sea not yet divided, against the odds.

Rust is like the scars of time, and when rusty ruins rise from murky waters they remind me of how deep hope really is, the simple hope we got inside that something good will eventually happen, and how that silent hope never stops growing, like rust, like water, always always going, on.

This is perhaps post party blues: lots of blue and whites, leftovers of a packed 48 hours of public and private rituals, religio-national-converstaions, and toasts, and treats, and tears, and standing up to sing HaTikva three times in the last 24 hours alone.

(It's not like i don't get emotional. I still do. Even the third time today, I get choked up towards the big finish. But, as Chancellor Eisen said at JTS today - changing one or two words could really help upgrade this anthem and make it possible to all Israelis to sing it regardless of their religion. It would make it much easier for me to sing with honest pride. Leave the title, the message, the essence - as an honest sign of hope-in-action and a real commitment to change for the good. )

Tonight is 20 of 50, yesod of tiferet the the firm root and trunk of the tree of love. And into that tree trunk I want tonight to carve one word, sharp like a knife no longer rusty, a clear reminder to bless what's working, gather the broken, and cut the crap: an active commitment to wake up daily with 'Tikva. "

חלודה יותר סבלנית ממים והתקוה סבלנית משניהם. כמו תקוה גם מים נמצאים תמיד ברקע, בצנרת בתאי הדם ושאין אז יש בצורת וכולם יודעים - כמו תקוה

חלודה היא הצלקת של הזמן וכששרידים חלודים מבצבצים פתאם במים הם מזכירים לי את אורך הרוח

של התקוה שכל הזמן נושמת מתחת למים וצומחת בנחת כמו החלודה

פוסט זכרון-עצמאות-יומהולדת 48 שעות עמוסות של חגים וטקסים וכוסות יין ועוגיו כחול לבן וריגושים ודיונים חשובים וברכות והתקווה, שלוש פעמים ב24 שעות

זה בכל זאת לא מעט

וזה לא שאני לא מתרגש בהתקוה, סוג של, כן, אפילו בפעם השלישית היום, לקראת הסוף מיד, אבל אם( לצטט גם את פרופסור אייזן היום - אפשר בהחלט להשאיר את הכותרת ורוב המילים ולשמח את כולם, ובוקאי אותי, שיוכל לשיר כישראלי המנון שייצג יותר כון את כל אזרחי המדינה - גם אם לא את כל שוחריה עלי אדמות. יותר תקוה, פחות התעקשות על מה שכבר מחליד ומתהווה אחרת

תקוה אקטיבית - החלטה לקוות שיהיה טוב ומולח יותר ולקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, וכו וכו

ספירת 20 בדרך אל ההר, יסוד התפארת - שורש עץ האהבה והחיים ובגזעו חורט בלהב חד ככונות טובות שכבר נוקה מחלודה, מילה אחת של נחישות עיקשת ונאיבית מאד: "תקוה"-ודי

day 19 of 50: Two Tier Cake, Tear & Joy

Jacqueline: damaged goods


Amichai: I'm in the middle of preparing for this evening's festivities - my birthday party, coinciding, as always with Yom Ha'Atzmaut (I celebrate my Hebrew date, there's always a two-tier cake), when J. calls and asks for urgent help: His mother, dying of cancer, is near the end.  J. is about to debut his biggest Broadway role ever. He is trying to be 100% there for his mother and 100% for his professional career and his soul is torn and mine is too- how can I be there for him at this time and also for me? time wise and focus wise - an inner tug - death and birth, celebration and mourning, hand in hand, can we strive for 100% of both, of all? The annual shift from Day of Memorial into Day of Independence is that kind of challenge also - how to hold in one hand, in one day, the transition from pain and loss to joy and pride, wipe one tear and raise your head, both, together. The Jewish neurotic beautiful complexity at its most fragile and honest.

 

Some say Hallel tonight and tomorrow, the Psalms of Praise, with blessing, some don't, some find a compromise. How do we celebrate the state of Israel, honor the mythic-divine dimension of a homeland, recall the loss of lives and pain of the Palestinian nation on this same day?

Because somehow we have to, and somehow, we can.

 

Count 19 tonight, Hod of Tiferet, the Majesty of Compassion, the dignity which comes with a heart full of contradictions, paradox, wonder, equanimity, love, and a heart full of hope for a real peace, of all pieces together, a peace of hope, and heart, and mind. Let it be.

 

תוך כדי ההכנות למסיבת יום ההולדת שלי המשולבת בחגיגות העצמאות

כמו תמיד, עוגת שתי קומות - אחת למדינה ואחת לי, מתקשר ידיד, שאמו גוססת מסרטן, וימיה ספורים ממש - הוא צריך נחמה וכתף ויד וזמן ועצה והוא קרוע בין הקריירה - ממש בימים אלה עולה על הבמה בברודווי בתפקיד חייו, והוא רוצה להיות 100% עבור התפקיד  ו100%

עם אמא

ואני רוצה להיות איתו ובשבילו ובאמצע החגיגה גם טעם

המוות

 

ככה זה היום - המעבר מזכרון לעצמאות, צער לחג, המהפך הנרוטי והידוע שמאחד את כל הניגודים 

שמייצג יותר מכל את ההויה הזאת שהיא החויה הישראלית

 

יש האומרים הלל היום ומחר עם ברכה, ויש שלא, או כבר לא, ויש הבוחרים בתפילות אחרות מתוך מבוכה והזדהות לא רק עם ישראל ויום חגה אלא גם עם העם הפלשטיני וצער הנכבה ואני שמחר אתפלל הלל בשם ומלכות גם אעצור לדקת דומיה לזכר האיבה והצער והקרבנות כולם. אפשר וחובה להגיל במאה אחוזים בגיל ורעדה גם יחד את כל הרגשות כולם

 

ספירת י"ט לעומר - הוד התפארת, לב מלא וגדוש בכל הרגשות הסותרים ושמחת חיים והווית ההווה - שלום של ממש המורכב מכל החלקים כולם. לו יהי

day 18 of 50

Jacqueline: some things should be taken apart.


Amichai: These were once essential parts of a functioning machine with every piece in place, every soldier standing at attention, spokes in a turning wheel. But when they break, dismissed, dismantled, burnt out electric plugs or fuses lit no more - the lights are out, the hum of life gone silent. Until others replace them, and the machine will re-electrify itself to whirring power, the wheels turn and return as before: but the burnt out plugs are forever not.

On day 18, and 18 is Chai - life, we also remember the fallen in the battlefields of Israel's survival.  It's different here in NY but in Israel the music on the radio is different and the grief more tangible, the silence loud. I think of friends of mine today, the ones now buried, and the many within ripple range mourned always but by all today.

Netzach of Tiferet: eternity of compassion, meets infinite loss. And in this silence there is gratitude, humility, a candle lit in simple statement: the lights in our home of hope are still on.

פעם היו נתיכים יעילים במערכת חשמלית משוכללת וכל חלק פעל כראוי והגלגלים התגלגלו והחיילים הצדיעו והמכונה עבדה. אבל נפלו חלקים ואבדו והמכונה עצרה לרגע וחלקי חילוף החליפו את הקודמים ונתיך במקום קודמו והחשמל המשיך לתפעל את החיים כולם.

כמעט כולם. אלה שהלכו הלכו לבלי שוב, נתיכים שרופים.

ספירת ליל 18 שהוא חי לעומר, בליל זכרון לחיים שאינם.

נצח תפארת: דממה עמוקה בעומק הלב, שתיקה אמיתית של הודיה הוקרה חמלה וצער. נר דולק היום, גם פה, בניו יורק, הדממה אחרת, האורות עדיין דולקים בבית זה ששמו תקוה.  

day 17 of 50 Heart of Glass

Jacqueline: sometimes it's the simplest things that are the hardest to get right.

Amichai: Is that a heart of glass tied within this ribbon? A broken mass produced love symbol waiting for the fix that will return it to the head and hair of the little girl whose ribbon broke. Oh fix it mommy,please! And mommy will, because she said so, because it's little things that make the biggest difference. Fix whats below is how we fix whats above. And this one's doable, it's just a tiny heart of glass. Or is it?

So much is unfixable, so many words can not be taken back and no 'undo' button heals the battle scars of daily human scuffles. So fixing what we can - a ribbon, a nasty chain of emails, gets at the core of change, the heart of the matter, the heart of hearts. Have to stop. And fix what we can, with heart.

And that's tonight - 17 on route to 50, a new moon, the heart of hearts; tiferet of tiferet, innermost emotion, compassion in compassion. Go on mommy, fix the ribbon, tie the bow and

kiss your daughter and fix the night

a good new night, renewed, like the moon made of glass.

לב זכוכית קטן פועם קשור לסרט שהיה פעם תכשיט שיער של ילדה קטנה, ועכשיו, ניטש. מי יתקן? אמא! תתקני לי! ואמא תתקן כי אמא הבטיחה וכל תיקון קטן הוא גם תיקון גדול וכל שבארץ גם בשמים וכל לב הוא לב ומטרתו לפעום.

כל כך הרבה מהשבור אינו בר תקנה. מילים שנאמרו בזעף, תכתובות שנכנסו למכלול איבה, ובכל זאת אפשר: תאמין שאפשר לתקן, דווקא בקטנות שהן הן הגדולות והנסתרות ממנו. לב קטן מזכוכית שיחובר שוב לראש ילדה קטנה בלב שלם שווה את כל המאמץ כי מי יודע?

לב הענין - לב הלב הוא ליל ה17, ראש חדש אייר, תפארת שבתפארת, מוקד הרגשות: אם פה אפשר לתקן את המעוות אז הכל אפשר

נו אמא, תתקני לה את הסרט, קשרי לה את השערות, נשיקת לילה טוב ותיקון הלב הקטן הפועם בשמחה קטנה של שמחות קטנות לילה אחד, קטן, וטוב

ומחודש

כמו הלבנה

day 16 of 50 twinkle twinkle broken star

Jacqueline: communist red star

found in lecture hall

pin missing from the back

Amichai: Twinkle, twinkle little star - how I wonder what you are? propoganda prop without a pin is plainly useless, just another relic of a vision vaporized with good intentions like the tears of years gone by. These man-made systems try to give us grids to make us better, maybe happier people, or more productive or better controlled, useful to ourselves and to each other. So many of these grids, these ism's, fail. All what's left are yellowed leaflets, pinless props and tired fans who lost the courage to believe in the visions that once showed the way. Do we hold on to these trinkets and traditions with the hopes that they will one day be born again and help us find the way?

Tonight, happy by a day of love and blessings, earth day, birth day, quiet joys, am also tired by long conversations about broken ism's - Jewish legacy and future. But stars whine and shine in unexpected places. I wept today, in solidarity, with a woman I just met, sharing anguish and despair about some aspects of our lives that we don't get to share so often and inside the sad reality that pain is pain and won't be fixed so quickly there was the shining star of truth and comfort that this is it, and even if not simple, we have things to do, and people to take care of, and little joys to look forward to, and big bouquets of sumptuous surprised coming our ways. Don't sugar coat the sorrow, but don't dwell there either. Stuff like that. Cliche, but helpful. little stars.

Night 16. Disciplined emotion. Gevura of Tiferet - don't let the emotional get carried away. Curb the drama.

Weeping is important and I do it all the time, but containing grief and seeking out the star, the light, even if broken, is a mental must for mindful progress, honesty in taking stock of all that's present and positive and taking on another step towards those visions that twinkle like a million stars in a sky much bigger than what meet the I.

כוכבים נוצצים ושבורים מאינסוף תקוות של אידאולגיות עתיקות שהפסיקו לתפקד כמו גלקסיות שפג תוקפן. ולמה בכל את אוחזים בשביבי העבר של ההבטחות האלה כמו ברידי פרופוגנדה והבטחות כוזבות? אולי בגלל תקוה אנושית אמיתית שיש תיקון לכל שבר וגם האכזבות מהאידאולוגיות הגדולות והאמונות הקטנות שנגוזו יש להן סיכוי של החלמה וחיים מחודשים

אחרי יומיים של שיחות על יהדות חלולה ממשמעות עם יהודים שמחפשים בה נואשות את האור והתוכן עייף מהכרה במה ששבור ומוקיר את האהבה פשוטה והמחוות הקטנות שמלטפות ביום חג פרטי ומזכירות שיש סיכוי לאהבה

בכיתי היום עם אשה אחת עצובה שאבדה את הדרך

ובדמעות שלנו, סולידריות על כאב קיומי שלא תמיד יש לו מזור, עצרנו לראות כוכבים

בלי לטשטש את סיבות הזעם ואת האמת המרה שבנסיבות בכל זאת הצלחנו למחות דמעה וגם לצחוק ביחד ולהאמין שעוד יום ועוד אושר קטן והפתעה כמו עוגת יומולדת ובלונים וחיוך וידידות חדשה יזכירו לנו למה

16

ימי ספירה, גבורת תפארת, צמצום הרגשות, הגבלת הדרמה ופרופרציות חשובות

לשפיות והוקרת הטוב ומציאת כוכב נוצץ בהיר אפילו אם שבור קצת, בלי לכסות את הקושי בסוכר ובלי להשתהות בעצב - שיווי משקל, מקום להכל, שמים גדולים זרועים כוכבים הגדולים עלי ועלינו ומלאי חיוכים נסתרים

day 15 of 50 What use is half a clothes pin to a modern life?

Jacqueline: nothing holds

Amichai: A bunch of us last night, around the sabbath table, on a gorgeous mountaintop - were asking big questions about our religion, identity, faith, and love. This annual gathering is about conversations, inviting us all to probe deeper into what it may mean for us to be Jewish in the 21st century, what holds, what matters and why. The questions were intense, and glasses were refilled again and again, tea, wine, scotch, and sometimes the glass seemed half full but also so half empty. Beneath it all - and here I judge - a pain, a longing, something broken and missing in many of these people's lives: here because they're curious and want to make sense of this legacy, have a hunch that this ancient beast called Judaism has something to offer their inner, real lives. But for most, beyond nostalgia and respect to ancestors, and tiny tropes of affiliation like bagels or half assed seders and the guilt about their non Jew girlfriend, there isn't much there, and it's not enough. What use is half a clothes pin to a modern life? Like so many Jews today all over the planet, these lovely people I am sitting with are products of several generations of confused Jewish education, useless and worse- offputting - Hebrew schools, disconnect from the intellectual, spiritual, psychological, deeply human tools that are at the bottom of this Jewish tool box and are meant to make our life a rich human experience, not a burden or a self hating joke. I am here to provide access, a peek into what's inside this so-often badly packaged multi layered gift marked 'heritage'. And I'm here to learn - and am learning - so much, from each and every person and their fierce questions and honest quest. We are in this together. Perhaps, with kindness and hesed, structure and disciplined gevura, and attention to the heart which is tiferet - our truly emotional selves, we can all take one step further on this journey, like our ancestors, fleeing Hebrew slaves towards a mountaintop of revelation, a summit of reunion with what matters most. Today, 15, is Hesed of Tiferet - the kindness of the heart. With compassion to what's missing, not judgement, and an eye towards the glass half full, I am grateful for this journey, all the gifts of legacy I have received and am still busy unpacking, and the responsibility to share, with open heart, and help gather the broken, one day, one question, one pulsing heartbeat at a time.

ערב שבת על ראש הר מרהיב וסביב השולחן סבב שאלות נוקבות על מהות החיים, תפקיד הדת והאלהים בחיינו המודרנים, ומה בקשר לאמונה ואהבה והיכולת האנושית הפשוטה לשאוף לטוב יותר ולהתמיד במשימות הפשוטות שמשפרות את איכות החיים הבסיסית. כנס שנתי שכל כולו הזמנה לשיחה ולשאלות של ממש על מקומה של היהדות במאה ה21 ואם בכלל. השאלות נוקבות וחשובות, הכוסות מתרוקנות ומתמלאות מחדש, תה ויין וויסקי ולפעמים נדמה שהכוס חצי מלאה אבל לרוב חצי ריקה. אני מזהה כאב עמוק, שבר, וכמיהה למשהו שיחזיק, שיחבר, שידבר אל מאווי הנפש ויעניק לא דווקא דת ומסורת במובנה הפשוט אלא משמעות ומשמעת ואוצר מילים ודימויים שיעזרו לחבר את קרעי חיינו ולחבר אותנו אל אבותינו ואמותינו ואל מי שנרצה להיות. מי שהגיע לראש ההר הזה הגיע/ה בגלל חיפוש, לאו דווקא אינטנסיבי

אחרי חיבור למשהו יהודי משמעותי - מעבר לנוסטלגיה ולמיחזור הלעוס של סתם סדר פסח, כופתאות של סבתא ורגשות אשם על בת הזוג הלא יהודית. משהו לא מחזיק, לא תופש, לא קיים ויש לכולם חשד שיש יותר, רק מאיפה להתחיל ואיך להתגבר על הבורות וכל האנטי שהם, וכאן העצב, מנת חלקם של רוב יהודי העולם הנוכחי. אני שופט, יודע, ואני בא ממקום של זכות גדולה ונדירה של גישה ישירה למעיינות הידע והשאיפה לחדש בהם כמו רבים ורבות ממורותי ורבותי

אבל לאנשים הנהדרים האלה שפה עימי יש ירושת חינוך יהודי מחורבן של העשורים האחרונים, זיקה עמומה ומטושטשת אל חיי הרוח וטעמי המצוות והמנהגים

ורק השערה שיש כאן יותר - ארגז כלים אמיתי שיעזור להתפתחות רוחנית, אינטלקטואלית, רגשית, מוסרית ומשמעותית כל כך לחיי היום יום, לחול ולקודש

מעבר לשנאה עצמית ואשמה ורגעים קטנים של יהדות סמלית - השבר אמיתי, כמו חציו של אטב כביסה מיותם על חבל כביסה ריק. ומי בכלל עוד מייבש ככה כביסה היום הם שואלים, ובצדק, מפספסים לגמרי את המטפורה שהיא היא בלב כל הסיפור המתחדש הזה

ואני, חובתי, בגלל הזכות שזכיתי במאגרי הידע, לחשוף ולגלות ולהזמין להצצה אל שכבת העומק, אל

מה שמתחת לשכבות האבק שירשנו שנדמה כי זה כל מה שיש, המתנה הזאת רבת שכבות הקרויה "מסורת" או "מורשה" או משהו כזה

אולי, בעזרת חסד רך, וגבורת המשמעת הפנימית, והקשבה אמיתית לתפארת שהיא לב הענינים, אפשר לקחת צעד צעד קדימה במסע הלא פשוט הזה אל איחוי השברים, כמו העבריים העתיקים ההם, עבדים משוחררים בדרך אל ההר של ההתגלות ופסגת ההתחברות המחודשת עם מה שמשנה באמת

בעצם היום הזה, 15 לספירת המסע אל האומר, אנו מונים חסד של תפארת - לב שופע טוב ומזין את המערכת כולה ובא לא ממקום של יוהרה או שפיטה או ידיעה אלא התחברות עמוקה אל חציה המלא של הכוס, אל היש, וחי וקיים, ומן המועט יתגבר, וככה, צעד צעד, שאלה שאלה, שעל שעל אל ראש ההר ותקוות האיחוי, והלב פועם, פעם אחר פעם, וזה מה יש וזה לא מעט בכלל

week 2 of 7

Jacqueline: a week when some things were broken, some were fixed and all were counted.

day 14 of 50 a token of trust

Jacqueline: hard to let go of
something that is
always missing.

Amichai: There are two white seashells on the shelf above my bed, collected last summer on an Israeli beach, with a very specific intention that is yet to manifest. They were perfect when I picked them, open fans of symmetrical wrinkles that once perhaps held pearls and now provide potential. One of them broke by the time they arrived in New York, looking much like this delicate drawing. And what also broke was the confidence that I am gathering these two items as a couple, as a gift for someone, in recognition of a budding romance and the hope of for more to come. Well, maybe. But not exactly, or not yet. And the shells are still there, waiting on the shelf, one a little broken, the second pristine, and I can't let go of either or both. Perhaps not yet.

Time will tell.

Day 14 upon a second Sabbath of this journey. Malchut of Gevurah - the majesty of discipline, the regal dignity of patience and trust in a world so governed by instant gratification and high speed everything. Perhaps the wisdom of the seashell, crafted over who knows how long by endless waves and currents to become just this: a quiet reminder of eternity, a token of trust. Shabbat Shalom.

שני צדפים לבנים מונחים על מדף מעל המיטה שלי, פרי מזכרת מטיול קסום על חוף ים נטוש בישראל בסוף הקיץ האחרון, מזכרת שנועדה למטרת מתנה מיוחדת שאולי עדיין סופה להתגשם

היו שלמים כשלוקטו משפת הים ועד שהגענו לניו יורק כבר נשבר אחד מהם, ממש כמו האיור העדין הזה

וגם נשבר, נסדק, גל השמחה החדשה של ההיכרות והציפיה שיתעבה הקשר, ושני הצדפים, כשתי נשמות, יסמלו את היחד המיוחל. טוב, עוד לא, או אולי לא, ימים יגידו, ובינתיים הם יושבים שם, שני צדפים, אחד שבור, ותכליתם אינם ידועה ואני לא יכול או לא רוצה לזרוק

אולי עוד לא

יומה ה14 של הספירה הזו, ערב שבת שניה של המסע, וצדף אחד חוזר להרגיע, להודיע שיש סבלנות נצחית בהמתנה. מלכות של גבורה הערב, כל הרוך האמהי בתוך נוקשות של יום ולילה, כל הסבלנות האצילה בתוך עולם זרוע סיפוקים מיידיים ותקשורת מהירה. רחש הגלים איטי , ואיתי תזכורת של ההבטחה מהטיול ההוא, שיום יבוא ויד ביד, כמו צדף בתוך צדף, גל על גל, שלוה ונחת. תודה על התזכורת ושבת שלום

day 13 of 50 Muscle Toy

Jacqueline: broken catapult

found lying in the street.

Amichai: One of my favorite books as a child, in Hebrew, was 'The Voyage to the Island Maybe", about a bunch of broken toys traveling together to help repair one of the broken dolls. Along the way they discover courage and compassion and the power of transformation. Not unlike Toy Story or the Wizard of Oz, this fable by Miriam Yalan Shtekelis, published in 1952, it's a story that fuels the fires of hope and belief that repair is possible, and that courage helps the healing happen. Everyone: Even gods, and super heros, like this fragment of a once loved toy, sometimes need, and deserve a makeover or a second chance.

Today was one of those days when courage and the commitment to change, at a price and not without a battle, prevailed. The decision by the Masorti Movement in Israel to ordain Gay and Lesbian rabbis is a vote of confidence in the human dignity of each and every one of us. It's also a bold affirmation of the abilities of law to evolve, and for social norms to adapt and alter cherished traditions. Something was broken, they said, and it has to be fixed. Laws, too, civic or religious, sometimes need, and deserve, a repair.

Day 13 on the journey of gathering the broken fragments. Yesod of Gevura: The Foundation of Courage, the deeply rooted firmly grounded pillar that supports the structure of our lives. Yesod is Eros, Muscle: source of the creative life force, holding up two muscular arms ready for battle, ready for hugs.

הספר שאהבתי ביותר כילד היה "המסע אל האי אולי" -אגדה של מרים ילן שטקליס על חבורת צעצועים שלוקחת את חברתם הבובה אלישבע השבורה אל האי בו תתוקן ותקום לתחיה, חדשה ויפה. כמו הקוסם מארץ עוץ גם המסע הזה הוא על ההבטחה שהתיקון אפשרי ושבדרך אליו מוצאים אומץ, חמלה

וידידות. לכל אחד מגיעה זכות ההטמרה והתיקון. גם לצעצועים שבורים, אלילים זנוחים, וגם רעיונות

מגיע ומותר להשתנות

היום קרה תיקון כזה, אמיץ וחשוב ולא פשוט. בירושלים החליטה התנועה המסורתית לאשר את ההסמכה לרבנות של גאים וגאות ישראליים. לא החלטה

הלכתית פשוטה, ולא בלי מחיר ומחלוקת, הבשורה הנפלאה הזו חוגגת את כבוד הבריות באשר הן וגם מאשררת את האמונה בהתפתחות

ההלכה

גם לחוקים, דוגמות עתיקות ומוסמות חברתיות ודתיות מגיע ומותר להשתנות

ליל ה13 במסע אל איחוי השברים הוא יסוד שבגבורה - השורש האיתן הניצב במרכז העמוד שעליו מושתת בנין המציאות שלנו, פיזית ונפשית יחדיו

היסוד הזה, הארוס הוא גם היצר וגם היצירה, מקור היצירתיות השרירי הנעוץ מוצק באדמה. וכאן, היום, שריד של לוחם צעצוע, מרים ידים שריריות של גבור המוכן לקרב הבא של צדק, ומוכן לחיבוקים

day 12 of 50 twisted wire

Jacqueline: copper wire

twisted & tangled

Amichai: Hours in the library today, page after page, searching for just that perfect Hebrew poem, a blend of raw and real and not too dreary, for these days of national memory and historical hope, shoah and Independence, calamities and calmer joys. Oh the twisted tired tirades of the brokenhearted! Oh the blood drenched poets at the end of battle, waiting wailing widows, weeping willow, homeland or a no man land? way too many words.
Father wrote no poems in the camps or ghetto, not on crowded trains or on the barefoot march. Twisted bits of barbed wire, those crowns of thorns, sang silent psalms instead of him, electrocuted borders pointing like fingers at the empty heaven, fingers too weak to hold a pencil even if he had a pencil, even if there was a word, but there were no words, there were just numbers, rows and rows and rows.

So on this night, commemoration of that courage and despair, I count till 12, on way to 50, seeking beauty in confinement, meaning where perhaps is none. Hod of gevurah, a nod to wires twisted and a count that goes beyond all words and numbers and point at a heaven that is maybe empty and maybe waiting for a new poem to be found inside a passing cloud.

שעות בספריה היום, דף אחרי דף בחיפוש אחרי השיר העברי המדויק לטקסי הזכרון המרובים הללו של הכללי והפרטי והשואה והגבורה והעצמאות והעצב וכל החרדות כולן. כמה שברון לב בשורות השירים ובינותם. סתם בדידות ולב שבור בלילה. דם המכבים החללים הגנרלים עם פנקס כתום של מילות שירה חלולות בסוף הקרב, בדרך אל האלם של האלמנה על אם הדרך

שירים על בית ועל געגוע ושירים עד כאן

אבא לא כתב שירים במחנה ולא בגטו, לא בצעדת המוות ולא במסדרים

חוטי התייל התפתלו כמו אצבעות מאשימות אל עבר השמים שרו במקומו ממורים ריקים מתוכן ושרידי

פסוקי מנחה ומעריב, זר קוצים של קרבנות וברכות השחר

מחושמלות

גם אם היה עפרון לאצבעות העייפות הללו לא היה מה לכתוב. לא היו שירים ולא מילים. רק מספרים. שורות שורות כל בוקר במסדרים של מספרי מוות

הלילה, ליל ה12, ספירת מלאי אחרת, אל ה50 ואל ההיזכרות של אומץ ויאוש ושרידה פלאית ונחישות שיש בה הוד וגבורה יחד, סופר ומונה ומטפס אל ראש ההר, מביט אל השמים שאליהם מושיטת אצבעות כמו תייל מחפשות שיר חדש בשמים ישנים כחלום יעוף וכענן כלה

day 11 of 50: sit in a chair that's maybe broken

Jacqueline: just walk away from it.

keep walking...

Amichai: 11 days ago we started walking, counting up because an old book says so and a God that does or does not care expects it so and really because there is something simple, healthy, healing about a task that is so finite: Something satisfying and potentially important about pausing each day to think of the day before and the one that's coming after, and the one that's now.

Sit down, even if the chair is maybe broken, and pause and take a breath.

But carefully. and with attention. A chair is just a chair but can it hold my weight? can it sustain the sitting? (can my body carry my mind, my heart, my soul?)

Today is the Eternity of Discpline, the deep breath and big picture of the art of being through necassary boundary, through acceptance of law. Netzach of Gevura is a reminder to sit down like now, mid way, mid day, and save energy for the long road ahead and rest without forgetting the fragility of all. This isn't fear, this is awareness. Walk, sit, take not for granted as I try to sit here, typing intentions, butt on chair, fingers on keyboard, back hurting, mind worried with to do's, eyes on future, focus on the butt. on chair. on earth. just sitting, with all that's broken and holds on. here and now.

המסע התחיל לפני 11 יום בדרך אל הר דמיוני ככתוב בספר עתיק שנכתב או לא על ידי אל עתיק שאכפת לו או לא ובעצם המסע הזה חשוב לי לא כי צריך אלא כי רוצה, כי כל יום מעניק משמעות למשנהו והספירה עצמה מזכירה את אתמול ומכינה את מחר ונוכחת היום, יותר, עכשיו. פשוט לעצור לרגע ולזכור להיות

ולשבת

בשקט

על כסא אחד, גם אם רעוע, נושם ודומם

מודע לפריכות הרגע ושבריריות הכסא המחזיק כביכול את תכולת משקלי כמו גוף המכיל כביכול את הנפש ואת המודעות והחיים כולם

נצח הגבורה. נשימה עמוקה אל מול הסיפור הגדול והמסע המוחלט שמחייב עצירה ישיבה נשימה מדעות נדירה להווה הפריך באמצע היום מול מחשב, אצבעות מקלידות מחשבות, תחת נטוע, גב תפוס, עינים מביטות קדימה אך עבר המילים שמסמלות את מה שכבר קרה אבל נקרא אצלך עכשיו

נצח, רסיסים, ישיבה פשוטה,אתה, עתה

day 10 of 50

Jacqueline: was broken

& opened.

Amichai: Spirals happen when a circle breaks its perfectly complete orbit and deviates ever so slightly a fraction of a movement to create a curve, a tiny turn that will form, eventually, a spiral and so on and on again. Is this the secret of the seashell, the origin of the movement of the sea itself?

The circle has to break for the spiral to happen.

the regulation rotation of our everyday routine both craves and fear the sudden subtle curve that will evolve into a different pattern and spiral our existence into other realms. Order and Chaos in a perpetual dance. the mystic spiral inside each and every one of us in our fingertips and probably in everything we know.

This count, from 1-50, like a spiral dance, attempts to set some order on the chaos, mythic journey up a mountain, curve by curve. Tonight is ten. the heart of order, tiferet of gevura, the eye of the spiral, the courage to change.

ספירלות מתרחשות כשעיגול שלם, קבוע, זז מעט הצידה וסוטה ממסלולו

זה סודן של קונכיות ושל צדפי הים וזה אולי סודו של הים עצמו ושל המים

סדר וסטיה, הקבוע והמתחדש, זויות קטנות של נטיה אחרת מייצרות את התנועה שהיא החלל והמחול והמציאות עצמה

המעגל חייב לסטות ממסלולו כדי שהספירלה תפתח, השלם חייב להשבר כדי להיום קיים

הספירה הזו - ספירה-לה, מאחד עד חמישים, היא נסיון של סדר בעולם של כאוס, גלים קטנים של מסע מיתי אל ראש ההר, מדרגה אחרי מדרגה מסלול מתמשך שכולו סטיות קטנות מהמוכר והצר בדרך אל החופש

ודרך המשמעת הקפדנית של ספירה איטית שיש בה סדר

הלילה לב הסדר: תפארת הגבורה, סוד הדיוק הוא בחירותו ולהיפך

האומץ להשתנות ממש

תיקון מידות ושינוי הקיים הפנימי מחויב ציות למידת הסדר הסופרת יום יום בדרך אל האושר ודרך הרחש של גלי הים שאפשר לשמוע בקושי מבעד לקוים המציירים קונכיה אחת שבורה

day 9 of 50

Jacqueline: I just can't

do this

anymore.

Amichai: Hugo, an orphan boy with deep blue eyes is weeping, half way through the movie, mourning his broken machine: “I thought that if I fix it I won’t be alone.” And I actually write it down, this fragment of a line that moves me, from the script of this beautifully made movie that is one of many options in the personal media center offered to the travelers of the Royal Jordanian Airlines on the 11 hour long flight from Amman to NYC.

I write it down because I'm thinking about this Omer journey and daily attention to things that are broken, beautiful and honest, the gain of pain, life as is. Movies, definitely the Hollywood types tend to go for that happy end when all the loose ends tie together and the orphans find a home and the love match is ignited. But in real life - it's more like happy and.... , how often do we drop it all and whimper: I just cant do this anymore? that's where discipline comes in. daily dealing with what's on our plate.

This is night nine and it is Gevura of Gevura - disciplined discipline, structure, strictly set. It's super hard for me to take on discipline but I must because otherwise I'd spend ten hours on this plane nonstop watching movies and not complete my homework and assorted tasks. The solution: compromise: extra measure of self control for the perk of a movie. Hugo is recommended. Good to be home.

הוגו, יתום יפה עינים ממרר בבכי באמצע הסרט של שבר הכלי האהוב: חשבתי שאם אתקן אותו לא אהיה לבד. ואני רושם את שביב השורה הזו מהסרט נמרהיב, אחד מני רבים בתפריט של חברת התעופה הירדנית בטיסה הארוכה מעמאן לניו יורק

אני רושם את השורה כי היא מזכירה לי את המסע הזה של איחוי השברים ממצרים לסיני לאורך העומר ותשומת הלב פרטים הקטנים של כאבי לב ושברים שיתאחו או לא וזה בסדר, כל הצלקות והשברים גם יחד. החיים זה לא סרט הוליוודי ולא כל יתום מוצא מיטה חמה ולא כל סיר מוצא מכסה, ולפעמים גם זה בסדר ולפעמים רוצים לזרוק הכל ולייבב כמוהו: לא יכול יותר

וכאן נכנסת המשמעת שהיא הגבורה האמיתית

והלילה התשיעי הזה תזכורת לגבורה שבגבורה שהיא

סימן וסמל למשמעת אישית ולדיוק המטלות ואחריות ודין ולי קשה עם המידה הזו אבל יודי שמגבולות באה היצירה היתירה ולולא היא הייתי מבלה את

הטיסה כולה בסרט אחרי סרט ולא מסיים ולו מטלה אחת או שיעורי בית. הפתרון הוא כרגיל פשרה יצירתית של מטלות משמעת וגבורה ואז פרס -

הוגו - סרט מושלם. מומלץ בחום, ובכלל טוב לחזור הבייתה

day 8 of 50: shattered goodbye.

Jacqueline: tired,

so tired,

so goddamn exhausted,

shattered & tired

Amichai: Every separation is a little death. Life shatters, sometimes unfixable, like a broken glass. Don't talk to me of glass half full when the hug goodbye is strong and final. The sound of the zipper of the luggage of the lover leaving at the crack of dawn, never to return is the sound of the glass shattering under the wedding canopy but louder, louder. I say goodbye today, to the lover that has not yet become one, to the mother and father that are and this goodbye is but a bye for now, to home and country and a holiday and some is shattered and all is tired and borders open and close and boundaries even just for now are final.

Eighth day of this count. Silent goodbye like the silence of Aaron, bereaved father on the eighth day of public ceremony and first day of mourning for the rest of his life. Eighth day on the path to mending. Today is Hesed of Gevura - the kindness of discipline. Finding the grace in goodbye. Every journey is a re-citing of boundaries, a goodbye and a hello to what's on the other side.

כל פרידה היא מוות קטן. החיים מתרסקים לעיתים ללא אפשרות תיקון כמו כוס זכוכית שבירה. אל תאמרו לי שהכוס חצי מלאה כשיש פרידות שחיבוקן חזק ומוחלט. הרעש של הריצ'רץ' של תיקו של האהוב המסתלק לעת שחר

ולא יחזור יותר רועש יותר מקול הכוס המתנפצת מתחת לחופה, לחופת החתנים אבל יותר, יותר. אומר היום שלום לאהוב שעדיין איננו כזה, ולאם ולאב אהובים שפרידתם זמנית בלבד ובכל זאת, ולחג, ולבית ולריח האביב ועייף מאד ומוקדם מאד והגבולות מוחלטים ופרידתם אפילו רק לעת עתה חסרי פשרות. היום יומה השמיני של הספירה אל עבר התיקון. פרידת דממה כמו הדממה של אהרן, אב שכול

ביום שמיני של חגיגות עם

ויום ראשון של אבל פרטי נצחי

יום שמיני היום אחרי החג, אחרי מות, חסד שבגבורה, המתיקות שבהקפדה על המשמעת

למצוא חסד בגבולות והפרידה

חן וחסד

שלום למה שיהיה

למה שהיה

ולמה שממתין מעבר לאושר הבא

week 1 of 7

the first gathering of the first week. 6 more to go

Amichai: Has it been a week already? holiday's over and bread's back, and the counting continues, six more weeks of gathering what's broken on a journey towards more whole, more recognition, and compassion and broken fragments of one complete reality.

שבוע טוב: כתום שבעה ימים של חג ושל ספירה של חסד ושלל דימויים ושברים המתקבצים להם יחדיו במסע אל עבר השאיפה אל השלמות, והדרך זרועה כוכבים

day 7 of 50:

Jacqueline: of course I'm short-sighted

Amichai: Imagine looking at the world through a single lens, forgetting that the glasses are actually broken and that once both lenses were as one, as, perhaps, all things are meant to be? How long has it been, this seeing the world through the lens of being solitary, single?

A single lens is not unlike a single sock surviving yet another laundry cycle, aching the loss of its partner, vividly awaiting the return. But this is about eye-sight, about vision, about eye, about I: Squinting. Compensating. Working extra hard to see, to be, to smile at people while not exactly sure who and why; to read reality in full detail when actually half is blurred by absence, by loss.

This seventh day of this count towards completion comes in gently as Passover passes over into Sabbath. Here in Jerusalem the Greek Orthodox Church bells echo somber memory of Good Friday's horrible death; Muezzins sing for prayer from the nearby mosques; Hasidic souls complete the Messianic Feast that ends the holiday and rush towards another the Sabbath Queen's prayer, and another festive feast. And if you look closely, later at night, after the Sabbath feast, wearing the one-lens of recognition of absence you will see the ones who walk home alone, belly full and heart aching: single, or divorced, or widowed, foreign caretaker, visitor, lone soldier, unhappy spouse: nod slightly at each other as we've been secretly taught: smile and wave, shabbat shalom, carry on, hoping. Tomorrow is another day.

This first week's over. Malchut of Yesod: The Majesty of Kindess, Her Majesty - the divine presence, the closest on this earth that we feel the touch of Her Eternal Love: She, according to those Hasidic souls, is also in exile, also alone for six days each week, yearning for the union with her loved one, her other half. They meet on the Sabbath, and then it's Shalom - whole, peace. She knows, and she comforts, and with her we walk, all brokenhearted, counting each day all the way to completion, seven cycles of seven, yes, with hope, squint, and smile, and wave: shabbat shalom.

דמיין את העולם דרך עין אחת בלבד, משקפ יחיד, בשכחת הידיעה שפעם היו פה שתיים: שתי עדשות שתי עינים, חוברו יחדיו. כמה זמן כבר התרגלת לראות את העולם דרך עין אחת בלבד, יחיד, בודד, משתדל כך כך לפצות על אבדן הראיה המלאה באומץ ובערמה?

די דומה לדימוי הזה של גרב בודדה ששרדה את הכביסה ובת זוגה אבדה לה. הו הכמיהה! התקוה שהיא תשוב, ובינתיים, מבוישת בפינת המגירה. מה תועלת לגרב בודדה בעולם של שתי רגליים?

ערב שבת בין השמשות בירושלים, ערב שביעי לבפירה הזאת אל עבר השלמות, מודע לשברים. פעמוני הכנסיות מהדהדים את הצליבה הכאובה של המושיע, ומואזינים מלטפים בקריאתם אל התפילה. מתוך בתי הכנסת נשמעת שירתם של חסידים המסיימים את סעודת המשיח והולכים לקראת כלה, לקראת מלכה. יוצר מאוחר, בשעת לילה מאוחרת, שים לב, חמוש במשקף אחד בלבד של מודעות לעצב, לאלו החוזרים הבייתה יחידים מן המשתה: יתום וגר ואלמנה, גרושה ורווק, עובד זר ומבקרת ערירית ונשואים לא באושר וחייל בודד. יש המזהים ומברכים בחיוך או בהינף יד: שבת שלום, ויש העטופים עכשיו בצערם.

ערב שבת ראשונה על עומר: מלכות שביסוד. שבת המלכה בה החמלה והיופי, היא היא שכינה, האלוהות הקרובה ביותר אל החוויה האנושית, והיא היודעת מכאוב וגלות ובדידות וכמיהה. על פי הקבלה כל השבוע היא בבדידות ובשבת מתאחדת עם אהובה. וכן חוזר חלילה. שבת - שלום. היא יודעת והיא מנחמת ותנחם את כל שבורי הלב וחצויי המבט במסע הזה של שבע שבתות, עבדי שמן משוחררים בדרך אל ראש ההר, ממצמצים ומתאמצים בעין אחת ובלב שיש בו מקום לעודו לתקוה ובחיוך ובברכה: שבת שלום.

--

day 6 of 50: relic on the beach

Jacqueline: broken wooden moulding from the foot of my great-grandfather's bureau.

Amichai: What about the pieces of our past? What of our legacy to keep and what's worth shedding? My mother framed her great grandfather's beautiful scarf, but that's all we have. On my father's side - the words of great rabbis printed in books, the rest went up in the smoke stacks of Europe. And it's ok. History matters but the past at times becomes a cluttered burden, a psychic weight. We yearn secretly for some exodus that will compel us to give it all away. But meanwhile we carry it with us: their stories and stuff, heavier than bureaus full of treasures.

I think today, the seventh day of Passover, the sixth of this count, about the Hebrews fleeing Egypt, clutching dough, and drums, and loot (don't call it borrowed silver) and running, running through a sea of reeds and needs and awe and terror. What would I have packed? What would I have left behind. Don't look back, give one last caress to the banister and take a leap of faith into the future, hold on to the essentials. Go.

Yesod of Hesed - foundation within kindness, rock bottom basics, connecting the worlds within and beyond in a single string of simple being. I'd pack a song.

ומה עם העבר? שכיות החמדה של אבותינו הממלאות את הלב והבית בחובת נאמנות למה שהיה?

אמא מסגרה את צעיף המשי של סב סבה אבל אין לנו הרבה יותר מזה

מילים קדושות של רבני משפחה מנוחים מלאות ספרי קודש והשאר עלה בעשן שריפת אירופה, וזה בסדר, זה מה שיש. ההיטוריה חשובה אבל הירושות ממלאו את החים בחפצים עתיקים ובאבק הדורות ובנאמנות נוסטלגית שלפעמים מונעת מההווה להתהוות באמת. מי לא רוצה לפעמים להפטר מהכל ולהתחיל מחדש. אבל עד יציאת המצרים הבאה סלינו על כתפינו, גדושים רהיטים כבדים שיש בהם יופי רב ומשקל דורות. היום, ערב שביעי של פסח, יומה השישי של הספירה אני חושב על העבדים העבריים ומנוסתם אל החירות, בידיהם מצות ותופים, כלי זהב וכסף כביזת פיצויים, חוצים בשצף חרדה את ים סוף ושרים בלהט את שירת הים. ומה אני הייתי אורז? מה הייתי לוקח

אל תביט לאחור. לטף פעם אחרונה את המשקוף של סבא ודלג באמונה אל תוך הים של העתיד. לך לך

יסוד של חסד - עיקר בעיקרים, רק מה שחשוב ומקשר אותי אל מה שהיה והווה ויהיה, חוט של חסד,

דק ונייד. הייתי אורז איתי רק את השירה

חג שמחה

day 5 of 50: raven sheds a feather

Jacqueline: bent & broken feather

Amichai: A large black raven flew over the pink stones of the sealed Gate of Mercy today, on the Eastern edges of Jerusalem's Old City. A sealed gate, the one from which, one day, it is believed, the Messiah will enter the new age of peace. But for now, in fear of salvation, the gate is shut, guarded, surrounded by graves, overlooking the Mount of Olives, the vast valley, visited by ravens, mourners, pilgrims, me. When will it be open? When will doves fly through its open arms?

Today is Hod of Hesed: The beauty of kindness, the mystery of love-in-the-making. This fifth day of the counting, of hope, on the eve of the crossing of the Sea of Reeds, bears witness to the breathtaking beauty of grief, the hostile heartache of that which is shut and wants so badly to open:arms held tight to the body, eyes shut, hearts afraid to touch, sealed gate. I'm not trying too hard - there really is something beautiful in this not-yet-there, state of yearning, this closeness longing to be open. Raven flying about, tell me: is the flood of fear over yet? are we there yet? It sheds a feather on the nearest grave. 45 to go.

עורב שחור דואה לעת ערב מעל האבנים הורודות של שער הרחמים במזרח ירושלים, באין רואה, כמעט. גן נעול, מעין חתום, שער סתום

בזה השער, על פי האגדה, יבואו פעמי המבשר ובעקבותיהם עידן השלום

אבל עד ימי המשיח סביב לשער קברים קברים ומבקרים מועטים ועולי רגל ועורבים, ואני

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? מתי יפתח השער לרווחה, לארבע רוחות, אל עבר המזרח? מתי יבואו בו יונים

הוד של חסד, יופי רב יש גם בשערים סגורים ביום הזה החמישי של הספירה, ערב חציית יום סוף, אל ראש ההר. גם בשער הסגור יש עדות לכמיהה אל הפתוח והצורך לפעמים בסגור. עינים עצומות, אגרוף קפוץ, לב מאמן להפתח, כמו שבמבול היה סגור הצוהר כי אחרת היה הכל גווע

הוד הסגור לעת עתה, קריאת העורב: הכלו המים? העורב משיל נוצה שחורה אחת על אחד הקברים השבורים. המשך הספירה, התקוה, לימי הקשת: עוד 45

day 4 of 50

Jacqueline: a phone

a puddle

— an accident waiting to happen

Amichai: I live in perpetual fear, or perhaps subtle awareness, that accidents are waiting to happen. Not just the small ones, like losing my phone or not finding my keys, but also the bigger ones, the great calamity, the car crash, the deportation. It's not easy to admit but I know I'm not the only one. In some ways, that fear is what propels so much of modern day Zionism and Jewish identity. It's not healthy. But it's real, a real wound that we carry with us, a psychic fear.

Today, day 4 of the count, is the 11th of April. On this day in 1945 my father was liberated from Buchenwald, one of Germany's worse concentration camps. We celebrate this as his real birthday and later today I will drive him and my mother out to the forest of Yad Vashem for a quiet moment of satisfaction. "The wounds never go away", he told me yesterday. We live with our fears, memories, broken promises that 'everything is going to be alright' and hope for the best. Avoid puddles. Don't keep waiting for the tragedy to happen. Wasted energy. Caution is good, eternal fear is crippling. Today's count is Netzach of Hesed - the Eternity of Kindness: The big picture if love. Fear less. I'll try. Mazal Tov, Abba.

אני חי בפחד תמידי, מודעות של חשש שתאונות קרובות לבוא, ולר רק הקטנות כמו שריטה או מכשיר שהולך לאיבוד אלא גם השואות הגדולות, תאונות דרכים, גירוש ואובדן. לא קל להודות אבל אני יודע

שאני לא לבד. כל כך הרבה מהתחושות שמניעות את המפעל הציוני העכשווי

וזהות היהודית של "שנית מצדה לא תפול" מתבססות על החששות האולי ריאליים אבל כל כך לא בריאים. איראן כבר אמרנו? אנחנו סוחבים אתנו פחדים נפשיים, פצעים פתוחים שהם ירושת דורות, מטען עודף, סמוי גלוי. לא פשוט

ביומה הרביעי של הספירה הו אני גם מציין ספירה אחרת: ב11 באפריל 1945 שוחרר אבא שלי ממחנה הריכוז בוכנוולד שבגרמניה. כמה חיכו שם לרגע הזה. אצלנו חוגגים לו כל שנה והיום אסיע אותו ואת אימי לטיול ביערות שסביב יד ושם, לנשימה עמוקה של אביב ירושלמי והקלה ונשימה עמוקה של רווח והצלה.

הפצעים נשארים תמיד" אמר לי אבא אתמול"

חיים עם פחדים, עם זכרונות שלנו ושל אבותינו, עם הבטחות חלולות שהכל יהיה בסדר,ומקווים לטוב. יש להמנע משלוליות, ומפחד יתר, ומציפיה לרע ולתאונה ולטרגי. יהיה מה שיהיה. בטיחות חובה וזהירות עוזרת - אבל לא החיים בציפיה לגרוע ביותר. היום נצח שבחסד - התמונה הגדולה הנצחית של חסד גדול שרק פרטיו הקטנים זרועים אימה. אל תירא. משתדל. מזל טוב אבא

day 3 of 50

Jacqueline: broken bobbin

tightly wound & tangled

can't risk using it

Amichai: tangles. tightly wound threads of our existence. Muscles too tight, relationships so complicated, obligations and priorities compete for our attention, confuse our choices. If only we could calmly, slowly, unwind the whole thing, all those tangled bits of this and that, start from scratch, get a new beginning. But the thread is already in the eye of the needle, not seen in the image, but present in the big picture: we have to work with what we got. Maybe that's where this count comes in.

Day 3. It's already a total commitment, this daily practice. Left the mountain and the forest for the hills of Jerusalem driving through the wide open desert drenched with light and tangled territorial disputes. We can't start from scratch. Need to make this land happen for all of us, with kindness. Come to this difficult disentangling of holy landscapes from the heart.

Tiferet of Hesed - Heartfelt Kindness. Threads of peace.

Massage part 2 was powerful. sobs and shrieks and understanding about where to go next on this journey of kindness to the stuck: I will go on a journey to a locked gate.

חוטים מתוחים מסתבכים זה בזה כמו עדיפויות שונות, שרירים עייפים, מערכות יחסים עתיקות וסבוכות, יצרים וחובות יום יום. לפעמים הכל סבוך כל כך שרוצה להתחיל מבראשית - לפרום את הכל, אבל החוט כבר במחט והרקמה הגדולה נרקמת וזה מה יש. ימים כאלה של ספירה איטית עוזרים לפחות לשים סדר בבלגן.

יום שלישי. הרחק מההר הגבוה והירוק בואכה הרי ירושלים, דרך בקעת הירדן והרי מדבר יהודה ואדום, חוטים מתוחים של גבולות עמומים סבוכים כארץ שחוברה לה יחדיו במאבק על קודש וחפיסת חול ואדמה ובית. זה מה יש. ועם זה צריך שלום בית. לבוא עם חסד וסבלנות. לבוא מהלב.

תפארת שבחסד. לב מלא רוך לתהליך של פרימה וסדר חדש. ושלום.

גם למסאג' השני שלי הבוקר, מלווה בבכי מנגיעה במקומות הנוראים, עוצמה של תקוות התחלה חדשה וידיעת דימוי - מטרה: עליה לרגל אל שער נעול , מיוחד, מחר.

day 2 of 50: stiff neck, broken necklace

Jacqueline: broken necklace

can't be worn

can't be fixed

can't be thrown away

Amichai: My neck's been hurting me for weeks, months maybe. Gotten so stiff it's hard to turn it to the left without pain. Finally had a massage yesterday by an expert who told me - you are carrying all your expectations of being perfect, always, in your neck. Let go. be perfectly imperfect and love yourself as is, while striving, softly, for being better. Or something like that. She's coming back today for round 2.

Day 2. On the top of a mountain in the Galilee, on a journey to another mythic mountain in time, with all that's broken and hurting and can't be thrown away, like neck or necklace, and how I've hurt people and where I carry my shattered dreams and blame, but - a journey with intention, to honor what is and aim for better. Like Darya the masseuse said: first you really focus on what's hurting, then you can, somehow, heal. Gevura of Hesed - discipline of kindness, courage to face our broken selves and carry on.

עמיחי: הצוואר תפוס לי כבר שבועות, חודשים, כה קשה עורף שקשה לפנות שמאלה - פיזית (בלבד) ואתמול, על ראש ההר בצפת, סוף סוף

מסאג' אינטנסיבי ועמוק ודריה המטפלת אמרה לי: אתה סוחב את כל הציפיות למושלמות תמידית בצוואר שלך. שחרר. היה מי שאתה כולל אי השלמות ובו בזמן שאוף בעדינות לתיקון ושיפור. או משהו כזה. עוד מעט היא באה לטיפול שני.

יום שני למסע על ראש הר אחד ובדרך להר מיתולוגי אחר, יחד עם כל מה ששבור ותפוס וכואב ומייחל ומושלם ולא. סוחב איתי את הכל כולל הפחדים בכוונת שיפור עדינה. גבורה שבחסד - אומץ ומשמעת לקראת תיקון המידות ותיקון בכלל. אומץ להתבונן בשבור וכואב בחסד - ולהמשיך בדרך.

--