Amichai: Do birds mind the feathers falling? Do they hurt like torn out limbs or shed like leaves? Do tress mind autumn? Or are they, like us, barely aware of how our cells changes and replaced with every living second?
Nothing stays the same, despite the seeming hopes that life is constant. Life, like feathers, comes and goes, convictions, values, attractions - sometimes fly away, broken, as should be.
And still it hurts, just like, perhaps, it hurts a bird to see its fallen feather. And the hurt, that too is perfect. Even when it's sad.
46. A glimpse into the timeless. The Netzach of Malchut, eternal sunshine on the horizon of majestic seas, corpses floating, sirens singing to the drowned, all is well, the seagulls flying up above, like angels, shed their feathers and fly on. One of them, discarded, glimpse of timeless, ends up here, smiling, painless, a reminder of how grander and absurd the journey is. Only 4 to go. Will we land softly like seagulls, or ravens, or doves on some mountaintop in the distance that never seems to end?
מה אכפת לצפרים אם יש נוצה נופלת? האם כואב להן כדרך שעצים בוכים - או לא - את השלכת השנתית? או אולי כמו תאי הגוף המשתנים כל רגע בלי שאשים לב ולא אכאב בכלל, מתחלפות העונות והעלים והנוצות והשערות והשבירה הזו פשוטה והכרחית ואין בה צער כלל
וכך גם אמונות והצהרות פוליטיות ואהבות גדולות שעם הזמן הופכות למשהו אחר, נושרות כמו עלים או כמו נוצות ברוח: מה שהיה לעולם לא מה שיהיה, לא משנה כמה מנסים להאחז במוכר ובידוע
נצח המלכות: ציפור אחת, אולי שחף, דואה מעל ים גדול ששמש אינסופית בוהקת בין גליו, וגופות צפות בו וסירנות שרות לטבועים
השחפים כמו מלאכים משילים נוצות אל תוך המציאות ועפים הלאה ואנחנו, ששטים בים, מציצים אל הנוצה וזוכרים עד מה גדול הנצח ומסתורית המלכות ומוזר המסע הזה שאינו נגמר
ולמסע הזה הקטן נותרו רק עוד ארבעה ימים של איסוף השברים ונחיתה קלה, כמו שחף, או עורב או
יונה על ראש ההר
שלא נגמר
