time for another account, another story

last year was gather the broken. counting the omer by taking note of the small fragile broken things. not throwing them out, or being in a rush to fix, but finding something beautiful and precious in these items that cannot be used, or discarded. Day 1 was a piece of white crockery, with blue decorations painted on it. I found it in the street, put it in my pocket and ended up carrying it around for about a year. I don’t really know why. as I wrote in the drawing “I just got used to it, the way it felt in my pocket.”

this year I will be doing another drawing a day to count the omer. although it is not about the broken, it is about the gathering. what do we collect as we go about our day? what are the small things that are there, that we also need to take into account as we travel onwards? what do we carry with us wherever we go? 

www.omer2013.tumblr.com

it started night-time tuesday 26th march 2013. join us as we empty our pockets and tell our stories. 

- Jacqueline

exhibition

Just to let you know that the gather the broken original drawings will be displayed as part of a solo exhibition of my most recent artworks at the JCC Manhattan. The exhibition runs from 1st September to 1st November.

The opening reception will be on Thurs 13th Sept, from 6-8pm. (See the facebook event page for more details) If you are in the New York area please come by and say hello. it would be lovely to see you.

Jacqueline

(and if you are missing the daily emails from us, you can follow my new project draw yomi: drawing the talmud, a page a day. And Amichai's prepent 5773)

week 7 of 7

Jacqueline: week 7. the last week. the last of the broken. the last to be gathered and counted. here it is, the end to an unbroken chain of broken things.

day 49 of 50: Perfect Imperfection in the here and now

Jacqueline: (glass drop from chandelier)
here's to our hearts being broken again, and again, and again...

Amichai: What do I see on the top of the mountain?

"The angel facing south had a small bit of wing missing: nothing to speak of, yet the fact of being slightly chipped in this ways was sufficient to give it a touch of humanity, to turn it into something fragile, perishable, arousing sympathy. There are times when one needs to have one’s heart wrung by the sight of a piece of stone crumbling away."

That broken angel, described by Holocaust survivor Anne Langfus in her 1960 novel 'Land of Brimstone' was slowly crumbling on the roof of a church in the middle of the Lublin Ghetto. For those who cared, still cared to notice, to look up above reality, even the angels were falling apart. Perhaps with compassion.

And so today, we're here, up with angels, and we've gathered much that's broken. and much that's not.

Seven weeks after leaving the slavery of the narrow place of Egypt, liberated pilgrims on our journey home, we've climbed a mountain, and stand here, breathless, just below the top, in the sight of all there is. We are surrounded by angels, hardly perfect cherubim, these kind, and we are here with each other, all who've climbed. We smile, with wrinkles, point at scars, put down our baggage, wear our best white clothing, and stand still, perfectly present in our imperfection to receive this present which is truth itself.

We shine like crystals in a chandelier, reflecting light off of each other like a rainbow of white light. Every little crystal shines its own fantastic light, detached or not from the main light fixture. Even one that drops from the ceiling, like a fallen angel, will retain the light and keep on shining us the way to get back next time to the height, the road, the mountain.

Malchut of Malchut: Perfect Imperfection in the here and now. Gratitude for the kindness, and the discipline, compassion, glimpse of the infinite, humility, reconnecting to our root - and to our crown.

Thank you for the journey, sister Jacqueline, you of the big heart and sharp eye and deft hand and grand truth. Thank you for the fellow travelers, for the joining and the shared thoughts. This chandelier, held by crumbling angels, thanks to all of us, is now turned ON.

and the journey, will somehow, continue. how lucky we are.

A perfect Sabbath, a healing holiday of revelation.

"המלאך הפנה את מבטו דרומה, וחלק קטן מהכנף שלו היה שבור. לא משהו רציני, אבל רק העובדה שפה היה מלאך פגום הספיקה להעניק לו מגע של אנושיות, להפוך אותו למשהו שביר, בר-מוות, מעורר חמלה. יש פעמים שכל שאדם צריך הוא לטלטל את הלב למראה חלקיק של אבן מתפוררת."

המלאך הפגום הזה היה עומד על גגה של כנסיה ריקה בלב הגטו של לובלין, ותיארה אותו אנה לנגפוס, ניצולת שואה, בספרה שיצא לאור ב1960.

למי שטרח באותם ימים להביט למעלה - גם המלאכים היו פגומים, אולי מתוך חמלה.

בעצם היום הזה, על ראש ההר, אנחנו ניצבים עם על השבר שליקטנו ועם כל השלם ובחברתם של מלאכי עליון.

שבעה שבועות מאז עזבנו את מצרים, עבדי זמן ויאוש בורחים הביתה, אל חירות חדשה.

טיפסנו יחד את ההר הזה, ועתה אתה ואת ואני עומדים פה, קצת מתקשים לנשום, מחייכים עם קמטים, מחליפים חוויות ומורידים את המשא. עוד מעט נלבש לבן ונקבל יחדיו את המתן הלא מושלם והמדויק ביותר שהוא תורה, והיא אמת, והוא אחד, עם כל הכאבים.

כמו רסיסי אור בנברשת גדולה, ורבים הרסיסם שכבר נשרו ממנו אבל עדיין אור נמשך כמו נהירים של קשת, וזכרון ההתחברות המשותף יאיר את הסדקים כולם.

נברשת בארמון המלכות של המלכות: אור יקר וגנוז של הרגע הזה בו מאירה ההויה

והיא החסד, וגבורה, התפארת של הנצח, הוד יסוד, מלכות וכתר בראשה

הנברשת, קשורה לכנפיהם של מלאכים של אור ניידת, בדיוק כמונו, והמסע נמשך גם אחרי ההר

הוקרה לכל המטפסים בהר, על החברותא והלימוד המשותף

הודיה לג’קלין האמנית הגדולה של לב פתוח ועין רואה ויד קלה

האור דולק, הלב פתוח, המסע ממשיך והשבת בפתח ועימה החג

אשרינו שזכינו. שבת שלמה וחג מתן תורת תיקון ושמחה

day 48 of 50 The Broken Heart of Torah

Jacqueline: (old siddur, with broken binding)
I forgot to keep it simple, and so it broke

Amichai: Sacred Jewish books, when broken and no longer useful, gain the status of human bodies, buried in graves, back in the ground.

Words for us are serious business, sacred matter. Just like the containers of the word expire, sometimes so do the words themselves, ancient content worthy of demise.

On this day, just before the journey's end and we arrive at the symbolic summit to re-receive the sacred words, I pause to gather what is broken at the very core of all these words, the broken heart of the Torah.

I think about the original set of ten commandments, coming down from Sinai to end up shattered at the feet of the golden calf. The very first time we received the Torah, it was broken upon contact. The shards have followed us on our journeys ever since.

I think about the words of Torah that are mean and broken having broken so many lives - ancient hatreds of the other, xenophobic, homophobic, on and on. These are broken shards of holiness that we can choose to carry with us - or put away,on a shelf, relics, thanked, dismissed for what they are: history.

We approach this anniversary of receiving of the Torah with this knowledge - Torah is also broken, and still holy. We get to celebrate the imperfect perfect, what is still vital and also what is not. At the root of our sacred is the memory of loss.

48, Yesod of Malchut, the very core and root of the very essence of our lives is rooted in this fractured reality yet it keeps us firm, rising from our murky origins we reach up for the stars. All of it is holy, torn up books, and discarded dogmas, all these broken objects, shattered hearts and faiths held on to: One Torah, the ultimate mosaic of life.

One more day to go.

ספרי קודש עבריים זוכים לקבורה כשמתפוררת הוויתם, כמו גופות אדם הם נגנזים אל העולם הבא

לפעמים לא רק הספרים עצמם מתים אלא גם המילים עצמן, והרעיונות שהן נושאות איתן, על אף קדושתם עתיקת היומין

בא יומם, ועליהם להגנז

יום לפני סיום ספירה - בואכה ראש ההר

איסוף כל השברים שליקטנו כל הדרך בדרך אל ליבה השבור של התורה

זוכר את הלוחות הראשונים, אלה ששבר משה מייד משירד מראש ההר

מתן תורה קשור תמיד בשבירתה

והשברים מאז אתנו

חושב של המילים הרעות שבתורה האהבוה הזו - מילות שנאה ופחד אל הזר והאחר, סקילה וכרת ותועבות שאין בהן היום יותר מאבק עתיק של קטנוניות שרוצה להאמין שאפשר לקטלג כהיסטוריה בלבד

שברי הלוחות, מונחים בארון עם הלוחות השלמים

אין יותר שלם מהשבור הזה - אבל חייב אדם לזכור שלר כל העתיק קדוש ויש שברים שמקומם בלב ויש שמקומם על המדף, זמנם חלף

אל עת מתן תורה מגיע הערב בכוונת קבלה של השבור והשלם גם יחד, המושלם שבכולם יחדיו

יסוד המלכות: נטוע באדמה, שואף אל שמים, מורכב משהשברים והקרעים של קברי התאווה והתועבה, אנושיות צרופה וקטנה נמתחת אל מוסר עליון ורוחני מאד בראש ההר

יסוד בא במלכות, בן המלך והעני - האני - זה בזה, בראש ההר

עוד צעד אחד ודי

day 47 of 50 when the gate is shut

Jacqueline: (broken doorbell)
He broke my swagger, my spirit, my peace of mind.
I will be forever grateful.

Amichai: When your own front door no longer opens, because the one who lived there with you all those years just changed the locks--what do you call that panic? What name is given to this pain?

A broken door bell means no guests will enter either. Access made more difficult, a stumbling block instead of open arms. Some of this is more fixable than that, but the door of home no longer open will kick you in the heart.

My friend O. shares the news of her upcoming divorce today - 25 years later and the door is slammed. Even in the knowledge that some breaks are for the better - how will she get up tomorrow, what can I say to be really helpful, not cliche and trite?

Will I find love again, she asks.

No promises. This isn't movies.

But each a day a chance to start again, and fix the door bell, knock on new doors, slam the old. Find the peace in the simple, very simply, carry on.

47. Hod of malchut. Humble beauty in the here and now. Regal reality, even for the exiled queen.

There will be - my friend- a brand new door, and arms wide open, when the time is ripe.

Almost done climbing this mountain and still the broken's gathered, holy holy holy, every step and misstep counts.

כשהדלת הראשית של ביתך לא נפתחת כי מי שגר שם איתך כל כל הרבה שנים החליף את המנעול -- איך נקראת הפאניקה הזאת? מה שמו של הכאב?

פעמון כניסה שבור גם הוא חוסם את כל המבקשים לבוא הבייתה, וגם הוא עומד בפני שמחה.

יש הניתן לתיקון מהיר ויש פחות. אבל דלת נעולה היא דלת נעולה, גן נעול, מעין חתום.

חברה סיפרה לי היום על גירושיה הקרבים אחרי 25 שנה ביחד.

וגם אם היא יודעת שהדלת הסגורה הזו תפתח אחרת איך תקום מחר בבוקר, איך תלבש תקוה?

ומה אני יכול לומר לה שיעזור שלא יהיה דביק?

האם אמצא עוד אהבה?

רוצה לדעת.

למי יש הבטחות?

הוד מלכות: רגעים של ענוה בפני המציאות הזאת כמות שהיא, יופי ביום יום, תקוות קטנות דלתות פתוחות של חסד. גם השער החתום שיפתח

כמעט בראש ההר בסוף הדרך נוסף כל יום כרב נוסף, קדוש קדוש קדוש הצער והצחור והנחת והאנחה ואנחנו אנחנו מתקרבים כולנו וביחד מקרבים את השער החדש

day 46 of 50 seagulls shed like angels

Jacqueline: some things need to break away.

Amichai: Do birds mind the feathers falling? Do they hurt like torn out limbs or shed like leaves? Do tress mind autumn? Or are they, like us, barely aware of how our cells changes and replaced with every living second?

Nothing stays the same, despite the seeming hopes that life is constant. Life, like feathers, comes and goes, convictions, values, attractions - sometimes fly away, broken, as should be.

And still it hurts, just like, perhaps, it hurts a bird to see its fallen feather. And the hurt, that too is perfect. Even when it's sad.

46. A glimpse into the timeless. The Netzach of Malchut, eternal sunshine on the horizon of majestic seas, corpses floating, sirens singing to the drowned, all is well, the seagulls flying up above, like angels, shed their feathers and fly on. One of them, discarded, glimpse of timeless, ends up here, smiling, painless, a reminder of how grander and absurd the journey is. Only 4 to go. Will we land softly like seagulls, or ravens, or doves on some mountaintop in the distance that never seems to end?

מה אכפת לצפרים אם יש נוצה נופלת? האם כואב להן כדרך שעצים בוכים - או לא - את השלכת השנתית? או אולי כמו תאי הגוף המשתנים כל רגע בלי שאשים לב ולא אכאב בכלל, מתחלפות העונות והעלים והנוצות והשערות והשבירה הזו פשוטה והכרחית ואין בה צער כלל

וכך גם אמונות והצהרות פוליטיות ואהבות גדולות שעם הזמן הופכות למשהו אחר, נושרות כמו עלים או כמו נוצות ברוח: מה שהיה לעולם לא מה שיהיה, לא משנה כמה מנסים להאחז במוכר ובידוע

נצח המלכות: ציפור אחת, אולי שחף, דואה מעל ים גדול ששמש אינסופית בוהקת בין גליו, וגופות צפות בו וסירנות שרות לטבועים

השחפים כמו מלאכים משילים נוצות אל תוך המציאות ועפים הלאה ואנחנו, ששטים בים, מציצים אל הנוצה וזוכרים עד מה גדול הנצח ומסתורית המלכות ומוזר המסע הזה שאינו נגמר

ולמסע הזה הקטן נותרו רק עוד ארבעה ימים של איסוף השברים ונחיתה קלה, כמו שחף, או עורב או

יונה על ראש ההר

שלא נגמר